![אנחנו (תמונה באדיבות Tulip Entertainment)]()
ג’ורדן פיל (Jordan Peele) הוא איש מצחיק מאוד. הוא תסריטאי מוכשר ושחקן לא רע, במיוחד כשמדובר במערכונים קומיים קצרים, ומעטים האנשים שיתווכחו על כך. אבל המעבר מכתיבת מערכונים סאטיריים לכתיבה ובימוי של סרטי אימה הוא מעבר לא מובן מאליו – במיוחד כשסרטי האימה המדוברים מציגים ביקורת חברתית נוקבת, ובכל זאת מצליחים להחזיק את הצופים מרותקים. “אנחנו” (Us) הוא סרטו השני של פיל אחרי “תברח” (Get Out) המופתי. האם הוא יכול לעמוד בציפיות?
העלילה
לופיטה ניונגו (Lupita Nyong’o) משחקת את אדלייד, רעיה ואמא לשניים. משפחת ווילסון היא משפחה מצליחה ומוצלחת, משפחה אפרו-אמריקאית ממעמד ביניים גבוה. יש להם חברים עשירים, כסף עודף לנופש ופינוקים, ולילדים לא חסר דבר. הם נוסעים בקיץ לנפוש בבית הוריה המנוחים של אדלייד, שנמצא בסנטה קרוז הציורית בקליפורניה. בין בתי קרקע גדולים ונעימים, אגמים גדולים וחוף ארוך עם מתקני שעשועים, קשה לדמיין מקום טוב יותר למשפחה לבלות את הקיץ – אבל בשביל אדלייד זה לא פשוט בכלל.
בילדותה היא חוותה טראומה על החוף היפה של סנטה קרוז, טראומה שרודפת אותה עד היום. היא פגשה ילדה שנראית בדיוק כמוה, וכעת היא בטוחה שהילדה רוצה ברעתה. החששות שלה מתגלים כאמיתיים כאשר הילדה, שהתבגרה, מגיעה יחד עם גרסת מראה מחרידה של משפחת ווילסון כולה – במטרה לקחת את חייהם היפים והקסומים של הווילסונים.
גם אימה זה אומנות
אחד הפרדוקסים הגדולים בעולם הקולנוע הוא אלפרד היצ’קוק. עד היום הוא נחשב לאחד מגדולי הבמאים שאי פעם פעלו, וסרטו “ורטיגו” נחשב בעיני מבקרים ויוצרים רבים כסרט הקולנוע הטוב ביותר שנעשה בכל הזמנים. אותם מבקרים ויוצרים נוטים גם לבטל מראש סרטי אימה, בחשיבה שהערך האומנותי שלהם נמוך, כיוון שהם סרטים שאמורים להבהיל ולהלחיץ, לכאורה, ולא יותר מזה. ואמנם ז’אנר האימה חווה תחייה משמעותית בשנים האחרונות, גם בעיני צופים ומבקרים כאחד, עדיין לא פשוט ליוצר אימה לשמור על סטטוס של יוצר חשוב ומשמעותי.
דרכו של ג’ורדן פיל לסטטוס היצ’קוקי כמובן עוד ארוכה, אבל הקומיקאי-שהפך-במאי-אימה עושה צעדי ענק לכיוון הנכון. קשה לחשוב על עוד מקרה מהשנים האחרונות בו סרט אימה זכה לאור הזרקורים שלו זכה “תברח”, וממנו נהנה עכשיו גם “אנחנו”. פיל יודע את זה, מרגיש את זה, ונותן לעצמו יד חופשית להתפרע.
בדומה להיצ’קוק, גם פיל לא ממהר להראות לנו את מה שהולך לקרות. הוא לוקח את הזמן, בונה מתח בעזרת עבודות מצלמה ועריכה שאין בהן רבב, בשילוב של מוזיקת רקע לא פחות ממושלמת של מייקל אייבלס (Michael Abels), שהלחין גם את פס הקול המעולה של “תברח”. פיל מגייס את כל ארגז הכלים שלו כבמאי כדי ליצור חוויה קולנועית מדהימה, שלא מביישת את גדולי הבמאים מהעולם כולו, במטרה לשמור עלינו דרוכים ולחוצים לאורך כל הסרט.
מלבד העבודה הטכנית המדהימה, אי אפשר להתעלם מהעבודה המצוינת של הקאסט. ווינסטון דיוק (Winston Duke), שבשל מימדיו משחק לעתים קרובות דמויות מאיימות, נכנס לנעליו של אבא’לה שחור חמוד ומביך, משקפופר שרק רוצה לדאוג למשפחה שלו. הדמות שלו כתובה נפלא ומגדירה מחדש על המסך את האבא האמריקאי המודרני, במיוחד האפרו-אמריקאי. אבל מי שבאמת כובשת אותנו מהרגע הראשון ועד לאחרון היא לופיטה ניונגו.
![אנחנו (תמונה באדיבות Tulip Entertainment)]()
אנחנו (תמונה באדיבות Tulip Entertainment)
העבודה של ניונגו ב”אנחנו” כפולה. היא משחקת את הגיבורה הראשית של הסרט, ואת הנבלה – הכפילה המפלצתית שבאה כדי לקחת ממנה את חייה, תרתי-משמע. ניונגו מעוררת את האמפתיה שלנו בסצנה אחת, ומבעיתה אותנו בסצנה אחרת – ועושה את זה בשני התפקידים. בשיאו, אימה הוא ז’אנר של קלוז-אפים, כאשר פניהם של הגיבורים מעוררים בנו יותר התרגשות ובעתה מכל דבר מפחיד שיכולים להראות לנו. בכל אחד ואחד מהקלוז-אפים שלה, בכל אחד משני התפקידים, ניונגו כובשת ולא לוקחת שבויים.
כחוויה רגשית ואסתטית “אנחנו” הוא ניצחון עצום לג’ורדן פיל. זה סרט שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים לרגע, סרט שלא משחרר את הצופים לכל אורכו, וממשיך לרדוף אותם גם שעות רבות אחרי. גם התסריט של פיל מצוין ברמת הדיאלוגים, עם בניית דמויות לא פחות ממבריקה, ולא מעט רגעי קומדיה טובים. אבל איפה שהתסריט מועד כמה פעמים זה בסיפור.
מתחכם יותר מדי
לא בשונה מ”תברח”, גם ב”אנחנו” יש הרבה מידע שחסר לצופה. יש הרבה מאוד רמזים לשאלה “מה באמת קורה כאן”, אבל לא מספיק כדי שנרכיב לבד את כל התמונה. מאיפה באו הכפילים? למה הם באים עכשיו? מה לעזאזל קורה בסרט המוזר הזה? השאלות רק הולכות ונערמות ככל שהסרט מתקדם, וזה מחזק את הסרט משמעותית – אבל עם כל שאלה כזאת, פיל חופר לעצמו בור מעט עמוק יותר.
בכל סרט שבנוי על מסתורין צריך למצוא את האיזון בין מידע לעמימות. מה חשוב ליוצר לספר לצופים, ומה הצופים צריכים להבין או אפילו להמציא לבד. זה לא קל למצוא את האיזון הזה, אבל זה הכרחי לסרט מסתורין טוב, במיוחד כשמדובר בסרט אימה – כי כל דבר שמוציא את הצופה מתוך הרגע, מתוך החוויה האימתית, מחבל באפקטיביות של הסרט.
ג’ורדן פיל לא מצא את האיזון הזה, למרות שהוא היה קרוב. יש כמה דברים בסרט שנותרו עמומים, אבל לא יותר מדי – את הרוב פיל חושף, וחושף זאת בצורה הכי לא יצירתית שקיימת בתסריטאות – הוא פשוט מספר לנו הכל. במילים ברורות ופשוטות הוא פורס לפנינו קרוב ל-90% מפתרון התעלומה כולה. כשהוא עושה זאת הוא מצליח לצאת מהבור שהוא חפר לעצמו, אבל עושה את זה בקושי, עם סולם רעוע – אנחנו לא יכולים שלא להרגיש יד תסריטאי מגושמת בסצנות החשיפה האלה, יד שאסור שתהייה מורגשת.
![אנחנו (תמונה באדיבות Tulip Entertainment)]()
אנחנו (תמונה באדיבות Tulip Entertainment)
למרות המעידה הזו, “אנחנו” נשאר סרט מורכב ומרתק. לא בשונה מ”תברח”, גם כאן יש הרבה מאוד קונטקסט חברתי-מעמדי בכל הקשור לאפרו-אמריקאים, אלא שכאן הוא קבור עמוק יותר בתוך סיפור משפחתי. מתחת לסיפור האימה הפשוט יחסית ישנם רבדים על גבי רבדים של מסרים, פרשנויות אפשריות, סיפורים קטנים כגדולים על החברה האמריקאית, ועוד סיבות רבות לצפות בסרט פעם שנייה ואפילו שלישית. כמעט כל סצנה בסרט מקבלת פרשנות שונה וחדשה בצפייה נוספת.
קשה לומר שה”מעידה” של פיל נעשתה בכוונה. אין ספק שהוא רצה את הסרט הטוב ביותר שהוא יכול ליצור – אבל ברור גם שהסרט מראה ומספר הרבה יותר ממה שנאמר בטקסט עצמו. כשמוציאים את החלק המגושם מהדרך, כשיש לנו את התמונה המלאה שפיל מראה לנו בגאון, אפשר להתחיל לקרוא בין השורות ולמצוא גם את המחשבות והתחושות שקבורות עמוק בתוך הסרט, ושזורות בו לכל אורכו.
בשורה התחתונה
“אנחנו” הוא הישג אדיר לג’ורדן פיל, שממשיך לבסס את עצמו כקול חזק מאוד של תקופה מאוד מורכבת בחברה האמריקאית. “אנחנו” הוא גם טור-דה-פורס של לופיטה ניונגו, שמזכירה לנו לראשונה בזמן רב, במיוחד במיינסטרים, שכוכבת של סרט אימה יכולה ואף צריכה להיות שחקנית דרמטית מהמעלה הראשונה, שגם לגדולות השחקניות בהוליווד יש מה ללמוד ממנה.
כעת הציפיה לעוד ועוד פרויקטים של פיל רק גוברת. לשמחתינו נזכה לראות עוד השנה את “ארץ לאבקראפט” (Lovecraft Country), סדרה פרי יצירתו של פיל. לשמחתינו הרבה עוד יותר, יש לנו גם את “תברח” ו”אנחנו” לצפיות חוזרות ומומלצות מאוד.